הרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון
"הלכות שבת, חגיגות והמעילות – הרי הם כהררים התלויים בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות", כך מלמדת אותנו המשנה בחגיגה פ"א מ"ח. משמעות הביטוי "כהררים התלויים בשערה", הוא שהרבה מאד הלכות בתחומים אלו לא כתובות במפורש בתורה, אלא נלמדות מרמזים דקים הרמוזים בכתוב. הגמרא (דף י.:) מבארת שהמשנה אמרה ביטוי זה על הלכות שבת בעקבות הלימוד 'מלאכת מחשבת', שממנו נלמדים הררים של יסודות בהלכות שבת, אף שהלימוד קלוש כשערה ובעצם אין מקור מפורש לכל ההלכות האלו.
ניתן להבין שמדובר כאן ב'שערה' – שכן המילים 'מלאכת מחשבת' עצמן אינן כתובות כלל בהקשר של איסור שבת, אלא בהקשר למלאכת המשכן, שעליה נאמר שהקב"ה מילא את בצלאל "רוח אלקים, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת; ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת" (שמות לו, לא-לג). חז"ל דרשו את סמיכות הפרשיות ללמוד שהמלאכה שנאסרה בשבת היא כל מלאכת מחשבת שנעשתה במלאכת המשכן (שכן בשבת נאמר בסתם "לא תעשה כל מלאכה", ולא פורש איזוהי מלאכה האסורה, ולפיכך נלמד ממלאכת המשכן שרק מלאכה שהייתה חשובה במשכן היא האסורה בשבת). כך מסביר רש"י (על הגמרא בחגיגה שם) את לשון הגמרא שדיני שבת "תלויים בשערה" – "וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב".
אם נעיין בלימודים השונים שלומדים חז"ל מהגדרה זו של "מלאכת מחשבת", נמצא שבאמת יש כאן הררים גדולים התלויים בשערה.
ראשית, כפי שכבר נתבאר בדברינו לעיל, מכאן לומדים איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת – וכפי שמצינו במכילתא דרשב"י (פרשת בא יב, טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם" – יכול לא יקנב את הירק ולא ידיח את הכלים ולא יציע את המיטות? הרי אתה דן: נאמר כאן "מלאכה" ונאמר להלן (שמות לה כא) "מלאכה" במשכן, מה מלאכה האמורה במשכן – מלאכה שיש עמה שאובה, אף מלאכה האמורה כאן – מלאכה שיש עמה שאובה". בהמשך המכילתא (פרשת יתרו כ, י) מופיע בהקשר זה הביטוי "מלאכה שיש עמה מחשבה", ונראה שגם כאן זו הכוונה – לא כל מלאכה נאסרה בשבת: מותר לחתוך ירקות, להציע את המיטות, ולשטוף כלים (שנצרכים לנו לאותה שבת), למרות שאלו מלאכות שיכולות להיות קשות ומטרידות. לא נאסרה אלא רק מלאכה שיש בה מחשבה, שדורשת מהאדם יצירה חדשה בעולם. ייתכן שזו גם כוונת המכילתא בביטוי 'מלאכה שיש עמה שאובה' – מלאכה שבה שהאדם צריך להפעיל את מחשבתו ואת כוח היצירה שבו, נקראת 'מלאכה שיש עמה שאובה', על משקל מים שאובים שפוסלים במקווה דווקא בגלל אותה הסיבה בדיוק, שהאדם השקיע בהם ופעל בהם את פעולתו, ולכן במקווה הם פסולים שכן מי המקווה חייבים להיות מים טבעיים.
מעבר ליסוד זה, המגדיר למעשה את כל ל"ט מלאכות האסורות בשבת, לומדים חז"ל מהביטוי 'מלאכת מחשבת' גם עקרונות יסוד נוספים: לדוגמא, אדם שלא התכוון לעשות את המלאכה, והיא נעשתה מאיליה – כמו למשל אדם שגרר שולחן על האדמה ועשה בכך ללא כוונה חריץ בקרקע (והרי חרש) – נחלקו ר' יהודה ור' שמעון האם מותר או אסור, ולכל הדעות אינו חייב מיתה אם עשה כך, שכן אין זו 'מלאכת מחשבת' – 'מלאכת מחשבת' היא רק כאשר האדם חשב ונתכוון לעשות מלאכה זו, ולכן כשלא התכוון פטור (מכאן נלמדים גם פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור מתעסק, ועוד).
יש לעיין, כיצד ניתן ללמוד שני עניינים מפסוק אחד? לכאורה אין כל קשר בין שני העקרונות שנלמדים מהפסוק 'מלאכת מחשבת' – האחד הוא שרק מלאכה שיש בה חשיבות ויצירה אנושית היא האסורה בשבת, והשני הוא שהאדם מתחייב רק כשעושה מלאכה בכוונה מודעת ומתוך מחשבה. כיצד, אפוא, ניתן ללמוד את שני העקרונות הכל כך יסודיים האלו מפסוק אחד?
בעיון מדוקדק בביטוי 'מלאכת מחשבת', נבחין שהביטוי הזה שמוכר וידוע לנו, הוא לכאורה משובש מבחינה דקדוקית: 'מלאכת' היא סמיכות, כמו 'מלאכת המשכן', 'מלאכת הקדש' וכדומה. אלא שגם 'מחשבת' היא מילה בסמיכות – כמו 'מחשבת המן בן המדתא', ולהבדיל 'מחשבת ישראל' וכדומה (אין משמעות למילה 'מחשבת' בפני עצמה). דקדוקית לא ייתכנו שתי סמיכויות רצופות, וודאי שלא תתכן הסמיכות ללא הסומך, ללא הנושא שאליו מכוונת הסמיכות!
נראה שחז"ל הבינו שכל סמיכות מתייחסת לחברתה, וכך בעצם הביטוי 'מלאכת מחשבת' מקפל בתוכו שתי משמעויות – מלאכת מחשבה, ומחשבת מלאכה: הביטוי 'מלאכת מחשבה' בא ללמדנו שרק מלאכה שהיא מלאכת מחשבה, שדורשת מחשבה ויצירה, רק היא נאסרת בשבת; והביטוי 'מחשבת מלאכה' בא לומר שרק אם אדם חשב על המלאכה והתכוון לעשות אותה – רק אז מתחייב בחיובי שבת.
מכאן, אם כן, 'הררים התלויים בשערה' – שני הרים גדולים, שכל אחד מהם יסודי ביותר בהלכות שבת, ושני הרים גדולים אלו תלויים בשערה – באותו ביטוי שכלל לא נזכר בהקשר להלכות שבת, ומקפל בתוכו את שני ההרים הגדולים הללו.
(ויקהל תשסח)